המחאה החברתית היא במידה רבה תוצר של מדיניות ודפוסי קבלת החלטות, בהם מופיע משרד האוצר כגורם דומיננטי ומכוון. החלטה משקפת תהליך "סוציו-אקונומי", אשר צריך לבטא תשומות כלכליות וחברתיות. מחקרים קובעים, שכלכלנים שוקלים בהחלטותיהם את "מקסימום הרווח" הפיננסי ולא את מקסימום הרווחה של החברה. בשנים האחרונות עלו ההכנסות ממסים בעשרות אחוזים, עלו מחירי הקרקע לבניה, נשחק השכר הריאלי, הועדפו בעלי ההון (אשר עסקיהם מהווים לרוב קרש קפיצה ניהולי ל"נערי האוצר") והופחת המס על חברות ותאגידים, ניתנו הטבות מפלות למפלגות פוליטיות ואומצה הגישה שכוחות השוק יסתדרו מעצמם. קופת המדינה התעשרה, הרזרבות ויתרות המט"ח עלו, אחוז האבטלה ירד והכלכלה הלאומית זוכה להערכה בתקופה של חוסר יציבות עולמית וקריסת מדינות. מאידך, למרות הגידול באוכלוסייה ובצרכיה, צומצמו ההשקעות בנושאים מרכזיים כבריאות, חינוך, תרבות, רווחה, שיכון, שיקום שכונות, הרשויות המקומיות, הכבאות ועוד. האם הצלחה כלכלית היא בהכרח גם סימן להצלחה לאומית? האם קופה מלאה היא תנאי להצלחת העסק לטווח הארוך? לא בהכרח.
המדינה המודרנית היא תוצר של החלטות הנהגתה, והחלטות לא נבונות עלולות להוביל לתוצאות הרות אסון. הסביבה המשתנה והבלתי ודאית בעולמנו מציבה את מקבלי ההחלטות בפני החלטות קשות המחייבות מעבר ב"שדה מוקשים" מוסרי. הפסיכולוגיה מגלה חולשות שיטתיות בדרך בה אנשים מקבלים החלטות, כשהם נוטים לפשט את ההחלטה, תופשים עצמם טובים יותר מאחרים ומתעלמים מהצרכים של אלו המושפעים מהחלטתם ומתוצאותיה האפשריות. בשנים האחרונות ניכרת מגמה של הופעת פקידי ממשל כשחקנים המשתתפים במנגנון קביעת המדיניות, אך הארגונים הביורוקרטיים הם שחקנים בעלי אינטרסים ותפישות עצמאיות. פקידי האוצר, במובן זה, מעונינים למלא את הקופה הציבורית ולחסוך מהם בעתיד את הצורך להתמודד עם משברים פיננסיים. כך, לאורך השנים הם "אגרפו" את כף ידם (במגמה לצמצם את ההוצאות בתקציב) והוסיפו לה גם תנועה של "חליבת" הציבור בגזירות ובמסים. מדיניות עמומה מצד הממשלה משחקת לידיהם של הפקידים ומחזקת את כוחם.
בצעדים המדיניים של הממשלה (אשר הואשמה כ"שולפת" פתרונות) ובהחלטותיה האחרונות נמצא טעויות מרכזיות, כדלקמן: גישה "ביצועית" וחפוזה, אי-השגת הסכמה, מטרות המדיניות לא הוגדרו בבירור, חוסר רגישות לתוצאות האפשריות של ההחלטות, אשליית השליטה הניהולית והפוליטית, חוסר תיאום בין בעלי העניין השונים, פתרונות אד-הוק וחוסר בראייה מערכתית ומרחבית, חוסר עקביות, חשיפה למספר מוגבל של חלופות, גישה כוחנית, עמימות וחוסר אמון.
בקבלת החלטות צריך לחשוב לא רק במונחים רציונאליים-כלכליים, אלא גם להתחשב בשיקולים חברתיים ובצורך להשיג מחויבות של מרב הגורמים המושפעים. ההחלטה צריכה להיות על-כן כלכלית-חברתית, ורק אז תוכל גם להיבחן כהחלטה רציונאלית. על המנהיגים לדעת "לאן הם רוצים ללכת" ועל הדרג המקצועי להבין "לאן הוא צריך להגיע" וכיצד עליו לפעול כדי להשיג זאת. ביחסי גומלין אלו צריכים להגדיר מחדש את המדיניות וסדרי הקדימויות בחברה, את דרך קבלת ההחלטות בממשלה ואת מעמדם של פקידי האוצר בתהליכים אלה.
ולסיום, כשמביטים על הגירעון של ארה"ב, על חסרי הבית והילדים הרעבים במעצמה הזו, צריך גם להיות מספיק הוגנים בהערכת מצבנו הכלכלי במדינה קטנה וצעירה, דלה במשאבים והסובלת מאיום קיומי מתמיד המחייב שיקול דעת מיוחד בהקצאת ה"תותחים מול החמאה".